הסיפור של עליזה

קראתי את הסיפורים המדהימים באתר הזה ואני יכולה בקלות להרגיש את האושר שהשימוש בזרע תורם העניק להרבה זוגות… אני מבינה את האושר הזה היטב.

אני נולדתי כתוצאה מתרומת זרע. רק לאחרונה, בעקבות גירושין של הוריי, גיליתי שאבי איננו האב הביולוגי שלי. הייתי רק בת 15 כשאמי גילתה לי וזה היה הלם מאד גדול.

אני עדיין מתמודדת עם חוסר הידיעה לגבי אבי הביולוגי – אני מנסה להבין למה הוא תרם זרע. האם הוא חשב פעם שילד מבשרו לא יידע עליו דבר. קשה לי לעבור ברחוב ולראות מישהו שדומה לי… אני תוהה אם אולי זוהי אחותי הביולוגית, או אחי, אבי, דוד או דודה שלי, בן או בת דוד, סבא או סבתא… אולי הם קרובי משפחה שלי, ייתכן ויש לנו רקע משותף ולעולם לא נדע זאת. המחשבה מפחידה אותי.

אני שמחה שהוריי החליטו לקבל תרומת זרע – אם לא, לא הייתי פה. לא הייתי מכירה את המשפחה של אמא שלי, וזה חבל מאד. אני יודעת שגם ילדים מאומצים מרגישים ככה, אבל לרובם יש אפשרות למצוא לפחות הורה ביולוגי אחד ולגלות מהם השורשים שלהם. לי אין את ההזדמנות הזאת.

אני לא חושבת שהאב הביולוגי שלי מבין את תוצאות המעשה שלו – אפילו אם היה סטודנט לרפואה, אני לא משוכנעת שהוא קישר בין התרומה לבין ילד. אני רואה הרבה פעמים מודעות: "זקוקים לכסף? דרושים תורמי זרע." האם התורמים מבינים שהם לא רק מרוויחים כסף אלא גם יוצרים חיים חדשים?

אני מאד שמחה שאמי הצליחה להרות ואני שמחה על הקשר שלה איתי ועם אחותי… חסר לי מידע נוסף לגבי האב הביולוגי שלי. אני יודעת רק מה היה גובהו, משקלו, צבע העיניים והשיער, ושהוא היה ממוצא הולנדי. לעולם לא אדע יותר מזה.

הייתי רוצה שכל ההורים יידעו שתרומת זרע זה דבר מדהים, אבל אל תתנו לילדים להאמין שאבא שלהם נתן להם חיים ושהידיים שלהם דומות לשלו. אבא שלי נתן לי חיים מסוג אחר והוא לעולם לא יוכל להבין שאני רוצה לדעת מאיפה באמת באו הידיים, רגליים, עיניים, השיער הפרוע והיכולת הספורטיבית שלי. אני אוהבת את אבא שלי, אבל הייתי מאד רוצה לדעת אם יש לי אחים נוספים. הייתי רוצה שהאב הביולוגי שלי יידע כמה הייתי רוצה לדבר איתו, רק לשתי דקות, כדי להבין מה עבר לו בראש כשקיבל את ההחלטה לתרום זרע.

אם אתם שוקלים תרומת זרע, זה דבר נפלא. הילד יאהב אתכם כאילו היה ילדכם הביולוגי, אבל זה עדיין כמו להיות חצי מאומץ. תבינו את הצורך של הילד לחפש מי יצר את הזרע שיצר אותו וגרם לו להיראות כמו שהוא/היא נראה… ותמיד תזכרו שלמרות הסקרנות הזאת, הילד לעולם לא ישכח מה האבא שלו, שגידל אותו, נתן לו.

נכתב ע"י עליזה (שם בדוי) – בת 16.