הסיפור
של אנדריאה
במשך
יותר משנתיים אני ובעלי ניסינו להביא תינוק לעולם, ללא הצלחה. תחילת הסיפור:
קיבלתי מחזור לראשונה בגיל 14 – מחזור סדיר. מגיל 16 המחזור שלי השתגע
לגמרי. בתיכון לא היה איכפת לי, אפילו היה נוח שקיבלתי מחזור רק כל כמה
חודשים... אבל כאשר סוף סוף הייתי מקבלת, המחזור היה נמשך המון זמן (אפילו
6 שבועות!!!). תקופות המחזור האינסופי היו מעצבנות, אבל לא נורא סבלתי.
לא היו לי כאבי מחזור או מצבי רוח.
מעט
אחרי שאני ובעלי התחתנו, נכנסתי להריון והפלתי. זה עוד היה בתקופה לפני
שניסיתי להרות וחשבתי שכנראה ככה הדברים היו צריכים להיגמר. כשנה אחרי
ההפלה כבר החלטנו שאנחנו רוצים תינוק וכשעברה תקופה ארוכה וזה לא קרה,
פניתי לרופאת נשים. היא אבחנה אצלי שחלות פוליציסטיות ונתנה לי מרשם לתרופה
אחת להסדרת המחזור ולאיקקלומין, ליצירת ביוץ. גם עם התרופות, לא בייצתי.
הרופאה
החליטה שאמשיך רק עם האיקקלומין והכפילה לי את המינון. התחלתי לקבל מחזור
כל חודש רק אחרי ארבעה מחזורי איקקלומין. כשראיתי בפעם הראשונה את הפס
הכהה בבדיקת הביוץ ממש צרחתי. בעלי חשב שיש ג'וק בשירותים... זה היה הביוץ
הראשון שלי כבר תקופה מאד ארוכה והתפללתי שיתמזל מזלנו וניכנס להריון.
בסוף החודש קיבלתי מחזור. בחודש הבא שוב היה ביוץ. בדיוק ביום ההולדת של
בעלי תכננתי להגיד לו שאנחנו בהריון, אבל הפנטזיה התנפצה כשקיבלתי מחזור
באותו בוקר.
אני
זוכרת שהאחיינית שלי באה לאחותי עם ציור שעשתה ליום האם. ישבתי ובכיתי.
אחותי הבינה, כי היא ידעה שאני רוצה תינוק. היא חיבקה אותי ואמרה שלפחות
יש לי את הילדים שלה שמאד אוהבים אותי. חשבתי לעצמי שזה בכלל לא אותו הדבר.
במחזור
האיקקלומין השישי היה לי איחור במחזור. פחדתי לעשות בדיקה ודחיתי ודחיתי,
עד שעברו 10 ימים מהיום שבו הייתי צריכה לקבל. בלי שום הכנה מוקדמת, גיליתי
שאני בהריון! הפס של הבדיקה לא היה חזק, אז למרות כל ההתרגשות, לא סיפרתי
לבעלי. הרופאה שלי שלחה אותי לבדיקת דם שיצאה די נמוכה לזמן שעבר (היה
רק 181) והיא ביקשה שאחזור על הבדיקה כעבור יומיים. הבדיקה עלתה יפה –
493, והרופאה עודדה אותי שכנראה שהכל בסדר. סיפרתי לבעלי כשהוא הגיע מעבודה
והוא לא הפסיק לחייך כל הערב. אחרי שבוע בערך, הלכנו לאולטרסאונד וראינו
את העובר הקטנטן שלנו עם דופק.
ההריון
היה די קל והתינוק שלנו מקסים!
![]()