הסיפור של דליה

הייתי בת 37 כשניסיתי להרות לראשונה. ידענו שזה קצת מאוחר, אבל חשבנו שזה לא נורא. לאחר תשעה חודשים של חוסר הצלחה, עשיתי בדיקות שלא העלו דבר.

הלכנו ליועצת פוריות שהדריכה אותנו בדרכים טבעיות לשיפור הפוריות, אבל לא נכנסתי להריון. בדיקות נוספות העלו כי יש אצלי גידולים שפירים ברחם. עברתי ניתוח להסרת הגידולים וחשבנו שהבעיה נפתרה. רק כעבור שנה נוספת פנינו להפריית מבחנה.

התברר שהשחלות שלי בקושי הגיבו להורמונים שהזריקו לי, ורק במחזור השלישי היו מספיק ביציות כדי להצדיק שאיבה (וגם אז היו רק ארבע). מתוך הארבע, רק שתיים שרדו את השאיבה ואף אחת לא הופרתה. הרופא אמר שזה מצביע על ביציות זקנות באיכות ירודה ושלדעתו אין טעם שנמשיך לנסות עם הביציות שלי. הרגשתי מאד עצובה – הייתי רק בת 41. רופא אחד טען שייתכן כי הגידולים ברחם תרמו להזדקנות מוקדמת של הביציות.

כאשר הבנו שבאמת לא נוכל להמשיך עם הביציות שלי, התחלנו לברר לגבי תרומת ביצית. בבית החולים הסבירו לי לגבי הסנכרון הנדרש בין המחזור שלי למחזור של התורמת... לקח עוד כמה חודשים עד שהודיעו שנמצאה תורמת, ובינתיים קיבלתי תרופות שיאפשרו את הסנכרון הנדרש. התברר שלתורמת היו ביציות רבות, מתוכן העבירו אלינו שמונה ביציות. שש הופרו וארבע מתוכן המשיכו להתפתח.

החלטנו להחזיר שני עוברים לרחם ולהקפיא את השניים הנותרים. דאגנו שהטיפול בתאומים יהיה לנו קשה, אבל הרופא אמר שהסיכוי ששניהם ייקלטו נמוך (כ-25%) ושהסיכוי להריון עולה אם נחזיר שניים, אז החלטנו שעדיף ככה. אחרי ההמתנה המותחת, התברר ששני העוברים אכן נקלטו ברחמי! נולדו לנו תאומים ומתברר שצדקנו – הטיפול בהם הוא מאד קשה אך גם מאד מספק.

היו אצלנו אותם לבטים כמו הורים שאימצו תינוק – האם ומתי לספר לילדים והאם לספר לסביבה. כרגע התחושה שלנו היא שעדיף שנהיה גלויים עם הילדים ושהם יגדלו עם הידיעה הזאת כחלק טבעי מהחיים שלהם.