הסיפור של עדן

(סיפור זה נשלח בעילום שם - אם נחתכה תחילת הסיפור, אשמח אם תשלחי שוב :-))

כשהתחתנתי, בעלי ידע את ההסטוריה שלי -- בעיות הורמונליות קשות שליוו אותי כבר מתחילת שנות ההתבגרות. לזכותו ייאמר ששמר על אופטימיות מדהימה שחיזקה גם אותי. הנושא הזה היה מאז גיל 17 הנושא הכי רגיש אצלי -- כל דיבור על משהו שקשור לנושא הריון ותינוקות לווה בדמעות ובבכי היסטרי.

לעולם, אבל לעולם, לא יוכלו להבין אישה שיודעת בוודאות שתצטרך לעבור טיפולי פוריות ולא בגלל הכאב והסבל, אלא בגלל הידיעה שייתכן שמעולם לא תוכל לחבוק ילד משל עצמה.

חצי שנה לאחר החתונה קבענו תור לרופא פוריות. איקקלומין בכלל לא נלקח בחשבון בהתחשב בפרופיל ההורמונלי שלי וישר עלינו לדרגת הזריקות. הטיפול התחיל בצילום רחם ובבדיקת בעלי. שניהם נמצאו תקינים. דרך אגב - צילום הרחם לא כזה נורא כמו שעושים ממנו. זה בהחלט לא נעים אבל כל הזמן צריך לחשוב על המטרה. לאחר שהאחות הסבירה לי כיצד להזריק ולאחר שהרופא הסביר לי כמה שאני צריכה להנמיך ציפיות לפחות בשלושה מחזורים הראשונים (כי לדבריו זה לא יילך בשלושתם), חזרנו הביתה ובערב הזרקתי לעצמי. ההזרקה היא שטויות. אין ספק שהמחט אינה דבר סימפטי אבל זה לא כואב!! תשתדלו לעשות את זה לבד, קחו את הזמן ותראו את הפשטות בעניין. לאחר שנצפו 8 זקיקים, ניסינו ללא הזרעה. היתה לי הרגשה טובה שהתנפצה כעבור שבועיים לאחר שקיבלתי מחזור יום לפני בדיקות הדם. נכנסתי למיטה ובכיתי. כל הזמן זכרתי את מה שהרופא אמר: לא ניקלט בשלושה הראשוניםץ לכן הרמתי את הראש לטיפול הבא.

הגעתי להחלטה שאני נותנת לעצמי עד 10 טיפולים להיכשל ורק אז ארשה לעצמי להתייאש או להיכנס לדיכאונות, אבל עד אז... בשום אופן לא. בטיפול השני הגדילו לי את האמפולות במידה ניכרת ורק שני זקיקים התפתחו. הפעם עשינו 2 הזרעות ולא היתה לי הרגשה טובה כי היו רק שני זקיקים לעומת שמונה בפעם הקודמת... כעבור שבועיים היו לי כאבי בטן עזים של מחזור וכל חמש דקות הלכתי לשירותים ו... כלום! יומיים למחרת עשיתי בדיקת דם והתבשרתי שאני אכן בהריון!

השמחה היתה ללא גבולות ועכשיו אני בחודש חמישי (טפו טפו טפו שהכל יהיה בסדר).

אין לי ספק שתמיכה, אמונה והנמכת ציפיות עוזרת בסיפור הזה. כמובן שהשאלה מה יהיה בהריונות הבאים וכמה אני אצטרך עוד לעבור מעסיקה אותי הרבה אבל אני משתדלת ליהנות מההווה.