הסיפור של אילנה

לאחר מספר נסיונות להפריית מבחנה עם שימוש בביציות שלי (התחלנו כשאני הייתי בת 42), החלטנו בהמלצת הרופאים לעבור לתרומת ביצית.

אנו מתגוררים באוסטרליה והיה מוטל עלינו למצוא תורמת בעצמנו. פרסמנו מודעה ולמזלנו הרב, קיבלנו 3 תשובות תוך מספר ימים! אחú מהן היתה בקרבת מקום אלינו (דבר מאד נדיר -- בדרך כלל נאלצים לנסוע מרחקים רבים כדי לקבל תרומת ביצית).

נפגשנו עם התורמת. כולנו היינו "בתולים" בסיפור הזה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא ביקשה לתרום ביציות והנסיון הראשון שלנו בקבלת ביציות מתרומה. השאיבה היתה ב-20 בנובמבר 2000 וההחזרה יומיים אחר כך.

השבועיים של המתנה היו ארוכים נורא ולמרות שכבר עברתי אכזבות, הפעם הרגשתי אחרת. עשיתי בדיקה ביתית אשר הראתה שני פסים - חיובי! - ביום ה-10. התורמת, בעלי ואני כולנו היינו באופוריה.

בדיקת הדם ביום ה-14 הראתה רמת בטא של 320 -- באמת הייתי בהריון, בנסיון הראשון!

וכדי לא להאריך את הסיפור, ניר נולד בניתוח קיסרי ב-4 באוגוסט 2003 לאחר 38 שבועות הריון. התחננתי שהרופא יאפשר לי עוד שבוע, אבל בגלל בעיות שהיו לי ברחם, הרופא לא רצה להסתכן בכך שיתחילו לי צירים באופן טבעי.

ניר שקל קצת יותר מ-3 קילו והוא תינוק מקסים. אני בקשר תמידי עם התורמת. אני שולחת לה תמונות שלו בדואר אלקטרוני ואנו מדברות בטלפון. היא אישה מדהימה וכבר הספיקה לתרום ביציות לזוגות אחרים. היא אפילו שוקלת להיות אם פונדקאית.

למרות שאני ללא ספק אמא של ניר, אני לא אמנע ממנו קשר עם השורשים הגנטיים שלו ובבוא הזמן, הוא יפגוש את האישה הנפלאה שבלעדיה הוא לא היה פה.