הסיפור של לילך

הטיפול הראשון, אליו הלכתי בעיניים עצומות ועם הרבה אמונה, היה נוראי. במרכז הרפואי אליו הלכתי (השם שמור במערכת) טיפלו בי ברשלנות רבה. למרות רמת הפוריות שלי, 'פוצצו' אותי בפרגונל. אחרי שבוע היו לי עשרות ביציות. אחרי המתנה של יומיים, קצרו 13, החזירו 3, ולמחרת כבר אושפזתי בבית החולים עם היפרסטימולציה (גירוי יתר) נוראית.

שכבתי שם שבועיים, עם שאיבות הנוזלים ועם דלקת ריאות קשה שנגרמה כתוצאה מחדירת הנוזלים לריאות. הריון לא יצא מזה. המרכז הרפואי הזה מפחיד אותי עד היום. לטיפול השני, באסותא, הלכתי כבר הרבה פחות תמימה, עם מעקב צמוד של הרופא שלי בקופת חולים, שעשה לי אולטראסאונדים מקבילים לאלה שעברתי באסותא, והציע לי מידי פעם להוריד את כמות ההורמונים, שהייתה מלכתחילה מחצית מזו שהייתה בפעם הראשונה.

לישורת האחרונה הגעתי עם טיפת היפרסטימולציה, שעברה כמעט מיד, עם שמונה ביציות שמתוכן החזירו שלושה עוברים. שם כבר היה הריון, שמילא אותנו בשמחה ובתקווה.

אחרי כמה שבועות הסתבר שהדברים לא מתפתחים. שוב אושפזתי, הפעם עם חשש להריון מחוץ לרחם. זה היה ערב חג השבועות, ובמקרה גם יום הנישואין שלנו. למחרת היה יום ההולדת של אמי. ליומיים הללו נקבעו בילויים משפחתיים: כרטיסים להצגה, הזמנה למסעדה יוקרתית... הכל בוטל.

יצאתי מבית החולים כעבור שבוע, כאשר באמתחתי אור ירוק מבעלי, שעד אז התנגד לאימוץ. הוא עדיין לא היה שלם לגמרי עם הרעיון, אבל לאור התחושות הקשות שלי, הוא הסכים. כשיצאתי מבית החולים אמרתי: מההריון הזה ייצא ילד! למחרת התחלתי להתקשר לעמותות לאימוץ בינארצי ולשירות למען הילד. אחרי התלבטות של חודש וחצי נרשמנו לאימוץ בעמותה אחת, וגם בשירות למען הילד. התחלנו לסדר את החדר המיועד, פינינו את המחסן שהיה לנו שם וצבענו. יום אחרי שסיימנו לארגן את החדר, קיבלנו טלפון מהעמותה, רק חודש וחצי אחרי שנרשמנו: 'למרות שזה לא התור שלכם, יש לנו תינוקת בשבילכם'.

באותו ערב כבר הסתבר לנו, שילדתנו נולדה בחג השבועות, בדיוק כאשר ההריון שלי נגמר. היא חוגגת כל שנה יום הולדת יחד עם אמי היקרה. עכשיו, כשבתי בת שלוש וחצי, היא לא יכלה להיות יותר הילדה שלנו מאשר הייתה לו נולדה לנו. היא ממלאת אותנו אושר כל יום.