הסיפור של לינדה

חמישה חודשים אחרי שהתחתנתי גיליתי שאני בהריון. הייתי כבר באמצע החודש השני והייתי בעננים. היה לי הריון רגיל וילדתי בת בלונדינית בריאה וחמודה. לא עבדתי והייתי איתה כל היום. היו לי עוד כמה חברות עם תינוקות ונפגשנו די הרבה, שתינו קפה ביחד, לקחנו את התינוקות לפארק וטיילנו עם העגלות שלנו. הייתי רק בת 22 וכבר הייתי אמא, ממש כמו ילדה גדולה שמשחקת עם הבובה שלה... שמתי לה סרטים ורודים בשיער והלבשתי אותה בשמלות מקסימות ולא פרקטיות.

כשהתינוקת שלי הייתה בת חמישה חודשים כבר רציתי עוד אחד. התגעגעתי לתחושת הבעיטות ברחם, להתרגשות, לתשומת הלב שקיבלתי מכולם... וגם חשבתי שיהיה נחמד לבת שלי שיהיה לה אח או אחות קטנים. לא הנקתי, כך שקיבלתי מחזור די מהר אחרי הלידה, אבל המחזור שלי הפך למאוד לא סדיר. לא רציתי למהר לעשות בדיקת הריון וגם לא הייתי לחוצה, הרי נכנסתי להריון בחודש השני בפעם הראשונה. עבר חודש. ועוד חודש, ואז חיכיתי עד שעברו חודשיים מתאריך המחזור האחרון וקבעתי תור לרופא. הייתי בטוחה לגמרי שאני בהריון. הרופא שלח אותי לבדיקת דם וממש בכיתי כשגיליתי שאני לא בהריון.

שבוע לאחר מכן פגשתי כמה חברות בברית. אחת מהן ראתה אותי אצל הרופא והניחה שאני בהריון. "מזל טוב!" היא אמרה לי (וראיתי שכולן מתלחשות). "על מה?" שאלתי. באמת לא היה לי מושג על מה הן דיברו. "נו... די, תפסיקי, כולם כבר יודעים..." ושוב שאלתי מה, עד שבסוף היא אמרה לי, "שאת בהריון."

הרגשתי שהלב שלי נופל. נשבעתי שאני לא בהריון והלכתי משם. אחרי הברית הלכתי הביתה ובכיתי.

עברו עוד כמה חודשים ובעלי קיבל עבודה במקום אחר. היינו צריכים מקום לשהות בו לשבוע עד שיכולנו להיכנס לבית החדש, והיינו אצל ההורים של בעלי. חמתי אמרה לי שאם אני מתכננת אח או אחות לבת שלי, כדאי שאני אמהר. היא סיפרה על בני דודים שיש להם רק 2 ילדים, בהפרש של 16 שנה וציינה שהם "כל הזמן ניסו". אני לא חושבת שהיו לה כוונות רעות, אבל היה לי קשה לשמוע את זה, וכבר הייתי בטוחה שזה מה שהולך לקרות לי.

חגגנו שנה לילדה שלנו וניסיתי להיות מאושרת ולא לחשוב איך הזמן עובר והיא נשארת לבד. במסיבה שלה נפלה לי סתימה וקבעתי תור לרופא שיניים. בעלי ליווה אותי וכאשר רופא השיניים שאל אם יכול להיות שאני בהריון, מיד עניתי, "לא!" בעלי (האופטימי מטבעו) ענה, "כן... אולי..." והוא צדק! הבן שלנו נולד (באיחור של שבועיים) כמעט בדיוק 9 חודשים מאוחר יותר.

הסיפור הזה היה די מזמן, אבל אני אף פעם לא אשכח כמה התקופה הזאת הייתה לי קשה. אחד הדברים הכי קשים היה התחושה שאף אחד לא יוכל להבין שקשה לי למרות שכבר יש לי תינוקת.