הסיפור של נטלי

כשאנחנו התחלנו את הניסיונות שלנו, היה לי די ברור שאני אכנס להריון מהר. היה לי מחזור מדויק שאף פעם לא פספס, אפילו כשהייתי בלחץ היסטרי. אז בחודש הראשון כבר טיילתי בשילב ובשאר החנויות וחשבתי איזה בגדים נקנה לתינוק שלנו. אפילו שמתי עין על מיטה מסוימת שמצאה חן בעיניי. קיבלתי מחזור בדיוק ביום ה-28. גם בחודש אחרי, וגם אחרי... שאלתי את הרופא הכללי שלי כמה זמן צריך לחכות והוא אמר שכדאי לחכות שנה. חיכינו שנה ולא קרה כלום. אפילו לא קניתי בדיקת הריון אחת כי לא היה צורך.

אחרי שנה קבעתי תור לרופא דרך קופת חולים. הוא שלח אותי לבדיקות דם ביום ה-3 של המחזור (מה שאמר שעוד מחזור עבר בלי כלום) והכל היה תקין. כשחזרתי אליו, הוא נתן לי פתק שבעלי יעשה בדיקת זרע. בעלי גיחך אבל הסכים. כשקיבלנו את התוצאות, גם ללא שום הבנה רפואית, הבנתי שהמצב על-הפנים. אין תנועה. בכלל. גם הספירה הייתה מאד נמוכה – 3 מליון זרעונים ל-cc. חזרנו לרופא שהסביר לנו שהמצב לא מי-יודע-מה, ואמר שנחזור על הבדיקה אחרי 3 ימים ללא קיום יחסים. הבדיקה החוזרת הראתה זרעונים בודדים בתנועה, אבל לא תנועה טובה. הספירה עלתה ל-4 מליון. הרופא שלי אמר שאין טעם לעשות הזרעות במצב כזה והפנה אותנו ל-IVF+ICSI  (שמחדירים את הזרעון ישר לתוך הביצית). אנחנו הבנו שגם עם זרעונים ללא תנועה יש סיכוי די טוב להריון.

עשיתי בסך הכל 7 הפריות. בחלקן שאבו לי רק 2 ביציות ובמחזור מוצלח במיוחד שאבו לי פעם 5. כל פעם העלו לי את התרופות עד שאמרו לי שהדבר פשוט מסוכן – שאני מסתכנת בגירוי יתר של השחלות. רק ב-3 הפריות בכלל הגענו להחזרת עוברים. לא רציתי לשתף אף אחד, לכן גם כאשר עשיתי החזרת עוברים לקחתי רק יום אחד חופש וחזרתי לעבודה. אפילו הבחורות שעבדו יחד איתי במשרד מעולם לא ידעו שאני עוברת טיפולים. בטיפול האחרון כבר החלטנו שזה האחרון. שאם זה לא מצליח אנחנו לא ננסה שוב. הייתי די בטוחה שעם החלטה כזאת, זה חייב להצליח. אבל כשבאתי לעשות את הבדיקה כבר היו לי דימומים והבנתי שגם הפעם זה לא הצליח.

ממש ביום שקיבלנו את התוצאה של ההפריה האחרונה, בעלי קיבל הצעה ממקום העבודה שלו לעבור לארה"ב. ההצעה הייתה טובה והיא גם הגיעה בזמן טוב -היא סחררה אותנו והוציאה אותנו ממצב הרוח הדכאוני. תוך שבועיים שיחררו אותי מהעבודה וטסנו מעבר לים, אל התחלה חדשה.

פתאום מצאתי את עצמי עם המון זמן פנוי (לא היה לי אישור עבודה עדיין) ושוב החלומות על תינוק התחילו. והתחזקו. גם בעבר חשבנו על האפשרות של זרע תורם, אבל כשהיינו רחוקים מהבית הרעיון נשמע פחות מפחיד. הלכנו למכון פרטי וסיפרנו את כל ההיסטוריה שלנו. הסבירו לנו שסוג הדם של האב יתאים לסוג הדם שלי או של בעלי, כך שמבדיקת דם לא יהיה ניתן לגלות שהתינוק מתרומה. גם מבחינת מראה, תיאמו מבנה גוף, צבע עיניים, צבע עור וצבע שיער לבעלי. כשנכנסנו למכון חשבנו שהכל תיאורטי. כשיצאנו זה היה כבר עם תור לשבוע הבא, כדי לעשות הזרעה. בפעם הראשונה מגיל 14 היה לי איחור במחזור ובדיקת ההריון הייתה חיובית. הייתי בהריון.

פחדתי. ידעתי שאני ובעלי שנינו רוצים תינוק, אבל איך הוא ירגיש שהתינוק לא שלו? בערב ישבנו ביחד, התחבקנו, בכינו, שתינו שמפניה... למחרת בעלי קנה לי ספר על הריון עם תמונות של עוברים בשלב מאד מוקדם. עברנו את ההריון ביחד – הוא היה איתי בכל בדיקה ועד הלידה כבר הבנתי שזהו: התינוק הזה שלנו. כשנולד הבן שלנו, שנינו בכינו. שלחנו תמונות לארץ וכולם אמרו כמה הוא דומה... לאבא שלו! היום התינוק שלנו כמעט בן שנה ואנחנו מתכננים עוד אחד. שמרו לנו זרע למקרה כזה, כדי שהתינוק הבא יהיה אח (או אחות) ביולוגי מלא.

אפילו שעברו הרבה שנים של ניסיונות, אני שמחה עם הדרך שעשינו.