הסיפור של אורה

קשה להאמין, אבל לאחר שנתיים וארבעה חודשים של ציפייה להרות , אחרי הרבה אכזבות, וים של דמעות, אני בהריון בשבוע 16.

 רציתי לספר לכן בנות יקרות שזה פשוט מגיע....

הטיפול בו נקלטתי היה נראה כאילו נכשל מראש אחרי שבוע של זריקות מונוגון. הפרגניל היה ביום שישי בלילה ,מה שאומר שפיספסתי הזרעה אחת כי היא יצאה לי בשבת. ביום ראשון בהזרעה היתה כמות זרע מינימליסטית שבכל ההזרעות הקודמות לה היו תוצאות הרבה, הרבה יותר מעודדות. (כפי שהבנתן הבעיה שלנו היתה בכמות הזרע).

אחרי שהרופא שביצע את ההזרעה, הוא אמר לי שכמות הזרע מאד גבולית. יצאתי מההזרעה ולא הפסקתי לבכות....כנראה שבוע של הזרקת 2 אמפולות עשו את שלהם... באותו יום בעלי המקסים חזר עם זר פרחים.

למחרת בעלי היקר, שראה את מצבי הנפשי, התקשר למכון ושאל אם אפשר לבוא לעוד הזרעה. המזכירה מקסימה שהייתה רגישה אמרה שנבוא, ובמקרה הרופא המטפל שלי והמקסים היה שם... ממנו הבנתי שזה סתם יותר הזרעה מוראלית מאשר הזרעה לשמה, היות והביוץ מזמןחלף לו. (דרך אגב אז הזרע היה בכמות יותר סבירה ואופטימית.). לפחות אחרי שיצאתי לי משם ואחרי שהמקסים גער בי "את חייבת להיות אופטימית....היה שם זרע" הפסקתי לבכות והרגשתי לפחות שאני עשיתי את המקסימום שאני יכולה לעשות בסיבוב הזה של ההזרעה.

אחרי 10 ימים הגיע דימום שהיה מגיע תמיד לפני המחזור, ואז כמובן יומיים בכיתי והספדתי את הטיפול הזה. אפילו פניתי לאחד הפורומים ושאלתי אם אולי, אולי יש סיכוי...

ואכן המכשפה (המחזור) לא הגיעה מאז... והאושר גדל בתוכי......

אני מאחלת לכן, בנות יקרות ומקסימות,. שגם לכן זה יקרה... ברור שזה יקרה. אני בעצם מאחלת שזה יקרה בקרוב.

שני דברים צריכים כפי שאמר לי רופאי המקסים: אופטימיות וסבלנות. אופטימית הייתי אבל סבלנות כבר לא הייתה לי.

בנות יקרות מקווה שתלמדו מסיפורי שדווקא כשזה נראה בלתי מושג.....זה מגיע ובגדול.

אוהבת, מחזקת , מעודדת... ומפזרת מעל כל אחת ואחת מיליוני גרגרים של אבקת הריון