הסיפור של רחל

שמי רחל. כבר לפני יותר מ-14 שנה התחלתי במסע הארוך שכל מטרתו היא להצליח ללדת ילדים. כאחד ממקימי האתר, בחרתי לפרסם את הסיפור שלי כאן בצורה מצומצמת ובשמי האמיתי.

התחתנתי בגיל 20. חלמתי להיות אמא צעירה עם שיער ארוך הקשור בקוקו. חלמתי להיות קרובה לילדים שלי, לשחק איתם על הרצפה, לקחת אותם למקומות מעניינים, להקריא להם סיפורים ולהיות גם אמא וגם חברה.

לקראת סיום הלימודים שלי הפסקתי לקחת גלולות. הייתי צעירה ובריאה ולא ממש דאגתי, אפילו שעבר חודש ועוד חודש ולא קרה דבר. ספרתי אחורה את הימים עד שאוכל לעשות בדיקת הריון ומאד התרגשתי. היו חודשים שהמחזור איחר ביום וכבר הספקתי לחשוב שאני בהריון, והיו חודשים שהמחזור איחר בשבועיים שלמים ועדיין, בסוף ה"חודש" גיליתי שאני לא בהריון.

פניתי לרופא רק לאחר שנה שלמה, ואז החלו הבדיקות וההבנה שאכן יש בעיה. זה היה לפני האינטרנט והפורומים, ההורים שלי היו בחו"ל והייתי ממש לבד. קראתי חומר בספרייה, אמא שלי חקרה כמה שיכלה בחו"ל ואפילו השפענו על הטיפולים שעברנו בכך שבאתי לביקורים אצל הרופא מוכנה עם רעיונות. אבל שום דבר לא עזר.

עברתי הזרעות עד שכבר לא יכולתי ואז עברנו ל-IVF. הניסיון הראשון היה מרגש, אבל לא הצליח. עברנו למרכז רפואי אחר, שם ביום ה-8 לאחר ההחזרה היו סימנים מעודדים. ביום ה-12 זה המשיך, וביום ה-16 בטח הם כבר ידעו. ביום ה-18 האחות הזמינה אותי לבדיקה כי הרגשתי כל כך רע, ובצהרים בישרו לי שאני בהריון. תחילת ההריון לווה בדימומים (כנראה הפלה של עובר נוסף שהחל להשתרש אך לא התפתח) והזהירו אותי שאלד מוקדם. בתי נולדה בסוף שבוע 42, לאחר זירוז.

מיד רציתי עוד תינוק. התחלתי טיפול כשהתינוקת שלי הייתה בערך בת שנה, אך הפסיקו את הטיפול בגלל חום. חיכיתי. טיפול נוסף. אין הריון. ועוד אחד. שוב אין הריון. ובניסיון השלישי, החזירו עוברים מוקפאים. מראש הערכתי שאין לזה סיכויים טובים, גם כי העוברים לא היו טובים וגם כי עוברים מוקפאים צריכים לשרוד את ההפשרה ואת ההחזרה. חזרתי לעבוד אחרי כמה ימים, וכדי לסגור את התיק ולהמשיך לטיפול הבא, הלכתי לעשות את בדיקת ההריון ביום בו הזמינו אותי. הייתי כל כך משוכנעת שאין כלום שאפילו לא התקשרתי כדי לשמוע את התוצאה. האחות התקשרה והודיעה לי שאני בהריון. אפילו התברר שיש 2 עוברים. תאומים – בן ובת. הם נולדו כשהגדולה היתה בת שנתיים וחצי.

אחרי שהם נולדו, הרגשתי שחסר לי עוד אחד, שאני מחפשת אותו. בעלי לא היה מסוגל לעבור את זה שוב. התהליך היה לו קשה מדי מבחינה נפשית. כשהקטנים כבר היו בני קצת יותר מחמש, הכרחתי אותו. הוא היה כל כך לא מעורב שהבת הגדולה הזריקה חלק מהזריקות (אני בעצמי את השאר). נכנסתי להריון בניסיון הראשון.

מיד בתחילת ההריון היו בעיות. הבטא הראשון היה נמוך, השני לא הכפיל... ולא ראו עובר. חשבתי שזה הריון כימי, שזה ייגמר מהר, אבל בסוף כן היה עובר, והוא התפתח בצורה תקינה. היו לי כל הזמן דימומים, גם דימומים כבדים. רצתי לבית חולים ואמרו לי שהכל בסדר. חזרתי הביתה. הייתי חלשה. שכבתי ימים ארוכים בלי לזוז... ואפילו הספקתי לעשות בדיקת שקיפות עורפית יומיים לפני ההפלה.

בגלל סיבות רבות, אחרי ההפלה קיבלתי החלטה לסיים את הנישואין שלי.

לשמחתי הרבה, נישאתי בשנית לבחור מדהים. ב-14 למרץ 2005 נולדה לנו בת.

ב-25 למרץ 2006, לאחר זירוז מלחיץ כתוצאה מסוכרת הריונית, הצטרפה למשפחה בת נוספת. קשה לי לתאר במילים את האושר של הבאת תינוקת חדשה הביתה. הילדים הגדולים מחבקים ומנשקים אותה, רצים אליה בבוקר כשהם מתעוררים ובצהריים כשהם חוזרים מבית הספר. אני מאחלת לכולכם שבקרוב האושר הזה יגיע גם אליכם.

 

.