הסיפור של שושי

כשהתחלנו לחשוב על הקמת משפחה, הפסקתי לקחת גלולות ועשיתי הפסקה מכוונת. לאחר ההפסקה, כל חודש התארך המחזור ביומיים עד שהגעתי כבר ל-39 ימים. אחרי כחצי שנה מסיום הגלולות (עדיין לא התחלנו לנסות להיקלט) ראיתי כי יש שינוי בוסת והרופא המליץ על בדיקות דם. ע"פ תוצאות בדיקות הדם הרופא טען שאני פוליציסטית. נלחצתי מאוד ורציתי להתחיל בניסיונות היקלטות מיד (אולי אפילו לפני שבעלי היה מוכן לכך,דבר שגרם למריבות תכופות וקשות בינינו).

החלטנו ללכת לרופא פרטי, מומחה לפוריות, לחוות דעת נוספת (חברה שלי נקלטה בעזרתו לאחר 6 שנים של טיפולים). תוך דקות, בדיקת אולטראסאונד פשוטה וחישובים קלים, הראה לי הרופא את הזקיק הגדל, חישב את היום המדויק של הביוץ הקרוב ושלל את רעיון הפוליציסטיות. בנוסף הוא המליץ לערוך בדיקה לאיכות הזרע. הסתבר כי הזרע אכן היה מעט חלש.

התחלנו עם כדורים ללא הזרעות, אחר כך גם עם הזרעות - אך בהספקות. לא כל חודש היינו בטיפול, וזאת כיוון שבעלי עדיין לא היה מוכן נפשית לכך כי אהיה בהריון וכן לא הצליח להשלים ולקבל את העובדה כי הזרע שלו יחסית חלש וייקח לו יותר זמן להפרות ביצית ללא עזרה. אחרי שלושה מחזורים (לא רצופים) של כדורים, הרופא אמר כי הוא רוצה לשלוח אותי לצילום רחם.

נקבע לי תאריך לצילום. התאריך נפל על אמצע החודש, בדיוק בתקופת הביוץ. לא הייתי מוכנה להפסיד חודש שבו ניתן לערוך הזרעה על בסיס ביוץ טבעי, לכן ביקשתי חודש נוסף של כדורים עם תאריך אחר לצילום, תאריך שיהיה לפני הביוץ. דבר זה  מנוגד למדיניות המרפאה, לכן הרופא לא הסכים מיד עם בקשתי, כעס עלי מאוד, אך בסוף נעתר.

במעקב הזקיקים בטיפול זה, הרירית הייתה דקה יחסית לחודש קודם וגם התפתחו שני זקיקים בלבד, אחד בכל שחלה. הזקיקים גדלו מהר מדי, כך שנאלצתי לעבור את ההזרעה מוקדם מדי בחודש ולכן גם הרגשתי כי הפעם אין סיכוי ואני אחכה לחודש הבא. ויתרתי נפשית על החודש הזה מראש.

לאחר זמן, בבדיקת הדם גילו שאכן נקלטתי. בבדיקה הנוספת הבטא הוכפלה מצוין.

מיותר לציין איזו התרגשות הייתה לי ולבעלי (שכבר התרגל לרעיון וחיכה לו גם הוא בקוצר רוח....) יום לפני בדיקת האולטראסאונד לצפייה בדופק עוברי, התקשרה אלי מזכירה מקופת החולים, כדי לוודא שאני לא באה לצילום הרחם שנקבע לי למחרת, כי "הרי את בהריון" - כך היא אמרה.... לשמוע מילים אלו.... התרגשתי בצורה בלתי רגילה.

התקופה של הטיפולים הייתה לא קלה. כל חודש של ניסיון היקלטות, כשקיבלתי את הוסת, או בחודש טיפולי כשקיבלתי את תשובת האחות בטלפון לגבי בדיקת הדם  בנוסח: "מצטערת, אך הפעם זה לא הצליח", גרמה לי ליומיים של בכי ודיכאון איומים. ביום שקיבלתי את הוסת חזרתי לעצמי. ידעתי כי עכשיו גופי מוכן לחודש נוסף של ניסיונות.
חודש לפני ההיקלטות,קיבלתי תשובה שלילית נוספת שהציפה דמעות בעיניי לכל היום. באותו יום של ההודעה, התקיים אירוע משפחתי חשוב ביותר, שבו נשאלתי מפורשות מה קורה איתנו ולמה אני מחכה?!

כמובן ששמרתי על קור רוח בשיחה, אך מיד אחריה רצתי לשירותים ובכיתי. זה היה קשה ביותר, במיוחד כי באותו החודש נראה כי הכל מתפתח כשורה וכן כי את התשובה השלילית קיבלתי רק כמה שעות קודם.

....
היום אני בחודש שישי, עם תאומים, לאחר כ-7 חודשים של ניסיונות בהפסקות - מסתבר כי שני הזקיקים נקלטו ואפילו זקיק נוסף קטן שלא נראה נקלט אך לא התפתח ונספג.
בעלי ואני מחכים בקוצר רוח לראות את השניים הקטנים שלנו, בן ובת...

מה שלמדתי בכל התקופה הזו הוא, שהכל יכול להיות בחיים המוזרים והמפתיעים שלנו ואסור לעולם לאבד תקווה!! וחשוב לא פחות - לשמור על אופטימיות ולא להילחץ.
בהצלחה לכולן!