הסיפור של טלי

מכתב זה מוקדש לך, ילדי.

כבר בגיל 16 ידעתי שאני מוכנה.

אותו גיל שבו לקחתי אחריות על זה שמעכשיו זה יכול, גם אם בטעות, לקרות, וידעתי,ידעתי בוודאות שגם אם זה לא יהיה הזמן המתאים, תמיד אהיה מוכנה בשבילך

השנים עברו ופגשתי את אבא, ועם הזמןזה הלך ונהייה מוחשי יותר. למרות שידענו שאנחנו מחכים..קודם שאני קצת אגדל, אחרי כן להתחתן , להסתדר עם עבודה ודירה...

בכל הזמן הזה ראיתי אותך, הרגשתי אותך...שמעתי את הסבים והדודים מתווכחים למי אתה יותר דומה...חששתי את החששות של לפני הלידה ודמיינתי את אבא שלך המבוהל מנסה לשחק אותה גיבור בשבילי בזמןהלידה...את התורים לקום בלילה, את ההנקות והבקבוקים... כבר התלבטתי אם לחזור לעבוד מיד אחרי חופשת לידה ואפילו החלטתי ש 3 חודשים זה מעט מדי זמן...

צחקתי את הצחוק הראשון שלך וריחמתי על הכלב שעומד בגבורה בשקט ונותן לך למשוך לו באוזניים ולתפוס לו את הזנב....

אבל הכל היה אצלי בראש בלב ובנשמה. ושנים של ציפייה התנפצו לפני שנה לרסיסים בשנייה אחת.....

היום, כשאני סוגרת 10 שנים מיום שידעתי, אני בעיקר מתעסקת עם רופאים ובדיקות, בזריקות ואמפולות, שאיבה, החזרה, בתי חולים...

ועליך ...עליך אני בעיקר חולמת, מאוחר בלילה, כשחשוך ושקט, אתה מתגנב לי בצורות משונות..מרטיב לי את העיניים, מאיץ לי את הלב ומחסירנשימה....

עליך...עליך אני עכשיו בעיקר חולמת...